בית המשפט לא ידון בהחזרת ערבויות ע"פ חוק הכניסה לישראל כהליך מקורי-ראשוני

השופטת א' פרוקצ'יה:

1.        לפנינו בקשת רשות ערעור מטעם המדינה על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופט מודריק) בה פסק בית המשפט בבקשת המשיבים להחזיר להם את דמי הערובה שהופקדו על ידם כבטחון לקיום תנאי שחרור שהוטלו עליהם עם שחרורם ממשמורת, ועד לבירור ערעורם בדבר תקפותו של צו שהורה על הרחקתם מישראל. תנאי השחרור אסרו על המשיבים, נתינים זרים, להיכנס לשטחי יהודה ושומרון במהלך שהותם בישראל. לצורך הבטחת התנאים, הפקידו המשיבים 10,000 ש"ח כל אחד. המשיבים סיימו את שהותם בישראל, ובקשו את החזרת כספי הערובה שהפקידו. משרד הפנים סירב להחזרה, וביקש לחלט את הכספים בטענה כי קיים מידע שנמסר משירות הבטחון הכללי, לפיו המשיבים הפרו את תנאי הערובה, ונכנסו לאיזור יהודה ושומרון בניגוד לתנאי השחרור.

2.        המשיבים הגישו תצהיר שנערך בארץ מגוריהם, אליה חזרו, ובו הם מכחישים כי נכנסו לאיזור יו"ש, והביעו נכונות להגיע לישראל להיחקר על תצהיריהם. המדינה ויתרה על זכותה לחקור אותם. מנגד, המדינה הציגה לבית המשפט תצהיר שנערך על ידי איש שירות הבטחון הכללי, המבוסס על מידע חסוי מהימן, המלמד כי המבקשים הפרו את תנאי הערובה. המדינה היתה נכונה להציג את המידע החסוי לעיונו של בית המשפט במעמד צד אחד, אך ב"כ המשיבים התנגד לעיון בתנאים אלה.

3.        בית המשפט המחוזי מצא כי הדין עם המשיבים, וכי יש להחזיר להם את כספי הערבות. על פי הנמקת בית המשפט, אלמלא באה ראייה מצד המשיבים לתמיכה בטענתם כי לא הפרו את התנאים, היה מקום להעמיד בחזקת התקינות את הראייה שהוגשה מצד המדינה, ולדחות את הבקשה. אולם, בהינתן הראייה האמורה מטעם המשיבים, על המדינה להציג ראייה נגדית, ואין די לצורך כך ב"ראייה מינהלית". בית המשפט ממשיך וקובע:

"ראיות מינהליות הן ראיות העשויות לספק את צורכי קבלת ההחלטה של רשויות המינהל. בענין דנן, לא מתבקשת החלטה מינהלית. מתבקשת החלטה שיפוטית. המדינה מתנגדת לבקשת המבקשים להחזיר להם את כספם ותובעת לחלט את כספי הערובה. זו ירידה לקניינם של המבקשים. כדי לבצע את הדבר, זקוקה המדינה לצו שיפוטי. היא אינה יכולה להסתפק בצו או החלטה של רשות מינהלית כלשהי. בית המשפט אינו מקבל את החלטותיו על בסיס ראיות מינהליות... מקובלת עלי גישת המדינה שאין מקום לגלות את מקורות המידע של המדינה. גילוי המקורות עלול לגרום נזק גדול. במצב דברים כזה, כיוון שהמדינה אינה יכולה לאפשר את גילוי מקורותיה, ולהעמידם לבירור בחקירה נגדית, אין ברירה בידה אלא להחזיר למבקשים את כספם".

4.   המדינה מבקשת רשות ערעור על החלטה זו, ומעמידה את עילת הבקשה על מספר עניינים בעלי אופי עקרוני, כדלקמן:

ראשית, לדבריה, טעה בית המשפט בהחלטתו לפיה נדרש צו שיפוטי לענין החלטה בדבר  חילוט ערובה שהופקדה על ידי נתין זר לצורך שחרורו ממשמורת, ואין די לצורך כך בהחלטה מינהלית. קביעה זו עומדת בסתירה ישירה להוראה המפורשת של סעיף 13ז' לחוק הכניסה לישראל,התשי"ב-1952.

שנית, שגה בית המשפט המחוזי כאשר נזקק להליך בקשה להחזרת ערובה, מקום  שהמשיבים לא פעלו בהליך הדיוני המתאים, אשר חייב, קודם לכל, פנייה לרשות המוסמכת שהיא הממונה על בקורת הגבולות במינהל האוכלוסין במשרד הפנים, ולא מיצו את ההליך קודם לפנייתם לבית המשפט המחוזי.

שלישית, שגה בית המשפט בכך שלא נתן את מלוא המשקל הראייתי לחומר החסוי מקום שהמשיבים התנגדו להצגתו, וזאת בניגוד לכלל המקובל לפיו בנסיבות בהן פועלת ערכאה שיפוטית כערכאת ביקורת על החלטת רשות מינהלית, עומד החומר החסוי בחזקת התקינות והאמינות מקום שמתנגדים להצגתו בפני בית המשפט במעמד צד אחד.

5.        המשיבים טוענים כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור ולהותיר את החלטת בית המשפט המחוזי על כנה. ראשית, נטען, כי אין עילה למתן רשות ערעור בנסיבות מקרה זה, משאין הענין מעלה שאלה עקרונית כלשהי. על פי הטענה, החלטת בית המשפט היא נכונה הן בקביעתה המשפטית בדבר משקלו של החומר החסוי בהליך שהתנהל בפניו, והן במשקל היחסי שנתן לראיות שהוצגו על ידי המשיבים לעומת ראיות המדינה שלא הוצגו במשפט כלל.

6.        שמענו את טיעוני הצדדים בדיון בהרחבה, ובאנו לכלל מסקנה כי יש לקבל את בקשת רשות הערעור, לדון בענין שבפנינו כבערעור גופו, ולבטל את החלטת בית המשפט נשוא ההליך שבפנינו.

אלה טעמינו:

7.        הענין המועלה בבקשה חורג מגידרם של הצדדים להליך זה, ויש לו השלכות בעלות מימד עקרוני כללי בשני עניינים עיקריים: האחד - מהות ההליך להחזרת ערובה או לחילוטה על פי חוק הכניסה לישראל, והדרך הדיונית בה יש לנקוט למימושו של הליך זה. השני - מקומו של חומר חסוי מבחינה בטחונית בהליך להחזרה או לחילוט ערובה שניתנה במסגרת חוק הכניסה לישראל. מהתשובות לשאלות עקרוניות אלה, נגזרת התוצאה המתבקשת לענין נסיבות מקרה זה.

הליך להחזרה או לחילוט ערבויות שניתנו על פי חוק הכניסה לישראל

מהות ההליך הדיוני

8.        עניינו של הליך זה קשור בהחזקתם במשמורת של שוהים שלא כדין בישראל והרחקתם מישראל. הוא נשלט על ידי חוק הכניסה לישראל. על פי סעיף 13(א) לחוק, מי שאינו אזרח ישראלי או עולה ונמצא בישראל בלא רשיון ישיבה, יורחק מישראל בהקדם האפשרי, אלא אם יצא מרצונו החופשי קודם לכן. סעיף 13א(ב) קובע כי

 "שוהה שלא כדין יוחזק במשמורת עד ליציאתו מישראל או עד להרחקתו ממנה, אלא אם כן שוחרר בערבון כספי, בערבות בנקאית, או בערובה מתאימה אחרת"

           הגורם המוסמך להורות על שחרור בערובה ממשמורת של שוהה שלא כדין הוא הממונה על ביקורת גבולות במשרד הפנים (להלן - "הממונה"). סעיף 13ו(א) לחוק קובע בענין זה:

"ממונה בקורת גבולות רשאי לשחרר בערובה שוהה שלא כדין בהתאם להוראות סעיף זה".